החלטה בתיק בש"פ 5491/11

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בתה"ג   44925-08-10 (כב' השופט א' רומנוב), ולפיה התכתבויות בין ישראל לבין צרפת לגבי בקשת צרפת להסגיר לידיה את העוררת, הן בגדר תרשומות פנימיות שאין לגלותן להגנה.

1.        זו הפעם השלישית תוך כחודש ימים שעניינה של המבקשת מובא בפני בית משפט זה (על זכות הערר על החלטה הנוגעת לגילוי חומר ראיות בהליכי הסגרה ראו דעת הרוב בבש"פ 501/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' מאיו (לא פורסם, 10.5.2009) (להלן: עניין מאיו)). אעמוד בקצרה על העובדות הצריכות לעניין.

           בחודש אוגוסט 2010 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה להכריז על העוררת ואשה נוספת כבנות הסגרה לצרפת בגין עבירות סמים שבוצעו על ידן לכאורה בשנת 2001. המשיבה העלתה כנגד בקשת ההסגרה מספר טענות: הבטחה שלטונית, הגנה מן הצדק וטענת שיהוי. במסגרת טענות אלה עתרה המבקשת לקבל חומרי חקירה, לרבות התכתבויות בין הרשויות בישראל לרשויות בצרפת.

           בהחלטתו מיום 12.6.2011 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. על כך עררה העוררת לבית משפט זה (בש"פ 4456/11) ובהחלטתו מיום 19.6.2011 קבע כב' השופט  גרוניס:

"אשר לחומר העוסק במגעים בין צרפת למדינה בעניין ההסגרה: חומר זה דרוש לעוררת, לפי הנטען, על מנת לבסס את טענתה בדבר שיהוי. בדיון שנערך בפניי לא התנגדו באי כוחו של המשיב לחשוף בפני בית משפט קמא, על פי צד אחד, את ההתכתבויות על מנת שבית המשפט יוכל לקבל החלטה מושכלת בנושא".

            בהמשך להחלטה זו, הורה בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 20.6.2011 כי על מנת לייעל את הדיון, יגיש המשיב לבית המשפט ולב"כ העוררת רשימה של כל המסמכים בהם מדובר. על החלטה זו הגיש המשיב ערר לבית משפט זה (בש"פ 4812/11), ובהחלטתו מיום 4.7.2011 קבע כב' השופט הנדל:

"למקרא החלטת השופט גרוניס עולה, כי נקבע שההתכתבויות יחשפו בבית משפט קמא 'על פי צד אחד'. קביעה זו הינה ברורה. כמובן, אין בכך למנוע מכל צד להציג בקשה לפני בית המשפט המחוזי לאחר עיון בחומר, ובמעמד שני הצדדים.

נוכח האמור, הערר מתקבל באופן שתבוטל החלטת בית המשפט המחוזי להעביר לידי המשיבה את רשימת המסמכים והתכתובות הפנימיות טרם הדיון. אין בכך כדי לגרוע מזכותה של המשיבה לבקש מבית המשפט להעביר לה את החומר כפי וככל שיימצא לנכון, לאחר שיעיין במסמכים, במסגרת דיון שיתקיים במעמד שני הצדדים". 

           חזרו הצדדים לאולמו של כב' השופט רומנוב ובדיון שהתקיים ביום 17.7.2011 טענו הן לגופה של בקשת ההסגרה והן לעניין הבקשה לחשוף את ההתכתבויות שהתקיימו במהלך השנים.

           לאחר שעיין בחומר, מצא כב' השופט רומנוב כי אין בחשיפת החומר כדי לתרום תרומה של ממש לביסוס קו הטיעון של המבקשת בעניין השיהוי. אך גם בהנחה שיש בחומר זה כדי לתרום תרומה מסויימת לעניינה של המבקשת, הרי שזו נופלת במידה משמעותית מהנזק שעלול להיגרם עקב הסטייה מהכלל לפיו אין למסור ולחשוף תרשומות פנימיות. לאור זאת, קבע כב' השופט רומנו בהחלטתו מיום 17.7.2011 כי אינו רואה לשנות את החלטתו המקורית מיום 12.6.2011, ולפיה אין למסור למבקשת את ההתכתבויות שהתנהלו במהלך השנים בין הרשויות בישראל לרשויות בצרפת לגבי הסגרת המבקשת.

           על החלטה זו נסב הערר שבפניי.

2.        בתמצית שבתמצית, המבקשת טוענת כי עומדת לה זכות חוקתית להתגונן מפני בקשת ההסגרה. זכות זו, אינה נופלת מזכותו של כל נאשם לחשוף את חומרי החקירה בעניינו, על פי הגישה המרחיבה בפסיקה לעניין סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ). העתירה להסגרתה של המבקשת מפרטת את השתלשלות העניינים שהביאה לכך שהליך ההסגרה התעכב משך תשע שנים - במהלכן הפכה המבקשת לאשה נשואה ולאם - וקשה להלום כי המבקשת תהא מנועה מלעיין בחומר שהוא הבסיס לעובדות המפורטות בעתירה להסגרה, על מנת שיתאפשר לה לבסס את טענת השיהוי שהעלתה. המבקשת הצהירה כי היא נכונה שהחומר ייחשף לעיני בא כוחה בלבד, כי הדיון ייערך בדלתיים סגורות וכי ייאסר על פרסום הפרוטוקול, מה שינטרל את החשש לפגיעה ביחסים עם צרפת.

           המשיב התנגד לבקשה בטענה כי יש בחשיפת ההתכתבות כדי לפגוע בהליכי ההסגרה וביחסי החוץ של ישראל.

3.        אקדים ואזכיר כי ענייננו מצטמצם לחומר שמטרתו לתמוך בטענת הגנה אחת ויחידה מכלל הטענות שהועלו על ידי המבקשת, היא טענת השיהוי. עוד אציין, כי החלטה לגופה של בקשת ההסגרה אמורה להינתן על ידי בית משפט קמא ביום 7.8.2011, ומן הסתם, על החלטה זו יוגש ערעור לבית משפט זה על ידי מי מהצדדים. כמתואר לעיל, ביני לביני, מנהלים הצדדים "משפט בתוך משפט" המגיע זו הפעם השלישית לפתחו של בית המשפט העליון. 

4.        הסוגיה של חשיפת חומר הראיות הקשור לעתירת הסגרה והמסגרת הנורמטיבית לעניין זה נדונה בבית משפט זה בעניין מאיו ובבש"פ 4264/10 היועץ המשפטי לממשלה נ' נובק (לא פורסם, 24.6.2010) (להלן: עניין נובק). איני רואה לחזור על הדברים שנכתבו שם, והקורא מוזמן לעיין ולהשכיל.

           בעניין נובק, עמד השופט ג'ובראן על כך שפרשנות המושג "חומר ראיות" כאמור בתקנה 8 לתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), התשל"א-1970, מצומצמת מן הפרשנות של המונח "חומר חקירה" בסעיף 74 לחסד"פ, שכן אין מטרת הגילוי לאפשר למבוקש לארגן את פרשת הגנתו לגוף האישומים נגדו. בהקישו מההלכות הנוהגות במסגרת סעיף 74 לחסד"פ ואשר שוללות חשיפה של "תרשומות פנימיות", קובע השופט ג'ובראן:

"רציונאליים אלו, בדבר תרשומות פנימיות, חלים גם בכל הקשור להליכי הסגרה, אשר מעצם טבעם נוגעים ביחסים בין רשויות אכיפת החוק במדינת ישראל לרשויות אכיפת החוק במדינה המבקשת. על כן התכתבויות בין הרשויות בהליך הסגרה חוסות גם תחת החריג של התכתבויות ותרשומות פנימיות שנקבע לעקרון הגילוי המוסדר בחוק סדר הדין הפלילי...[ ] ... חשיפת התכתבויות בין הרשויות בישראל לרשויות במדינה המבקשת או בכל מדינה אחרת עלולה לפגוע מעל המידה הדרושה בסדרי עבודתן של הרשויות הממונות על אכיפת החוק, הן בישראל והן במדינה המבקשת, וביכולתן לערוך במהלך עבודתן תרשומות ודינים וחשבונות פנימיים, המתחייבים לאור חופש הפעולה שיש לתת להם"

           עם זאת, נאמר בעניין נובק, כי בהתחשב בזכות החוקתית הקבועה בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולפיה "אין נוטלים ואין מגבילים חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה ובכל דרך אחרת", הרי שבסופו של יום, על בית המשפט לאזן בכל מקרה אד-הוק בין השיקולים השונים הצריכים לעניין.

           על רקע דברים אלה, נבחן את הערר שבפנינו.